דקה וחצי. זה הזמן שהיה לי להעביר לראשי האו״ם, ל37 מדינות, ו40 אירגונים שהיו בסשן 4 את ה8 שעות שואה שעברתי בשביעי באוקטובר. דקה וחצי ולא שנייה יותר. בהתחלה לא הייתה שאלה בכלל. לא. אני לא מוכנה, גם ב7 שעות ו59 שניות אני לא יכולה לתאר את ה8 שעות תופת שעברתי שם, אז דקה וחצי? ואז נזכרתי, בשיחה שלי עם אבא כשאני יושבת במיגונית עם גופות שמקיפות אותי מכל עבר לוחצות לי על העצמות והנשמה, סוחטות ממני כל טיפת תקווה אחרונה שיש לי בגוף. דקה וחצי של שיחה עם אבא כדי להתמלא בדלק של תקווה מחדש. כדי להרגיש את העוצמות והיכולות שלי לשרוד את זה. דקה וחצי זה כל מה שהייתי צריכה. וזה כל מה שאני צריכה גם עכשיו. מובילים אותי לכיסא שלי, כשהסתכלתי על השלט של מי יושב מימיני הגוף שלי העלה גלי חום, ״אונר״א״ רשום בגדול, לקחתי נשימה עמוקה, התיישבתי ובמשך שלוש שעות ישבתי שם וחיכיתי בסבלנות ש 37 מדינות ו40 אירגונים יזכירו את השביעי באוקטובר כאילו היה הקפה ששתו היום בבוקר. (אלה שהועילו בטובם להזכיר את זה בכלל) והשעון הדיגיטלי הענק שבמרכז החדר סופר להם את השניות אחורה. דקה וחצי זה מה שכולנו קיבלנו וכל אחד בחר לנצל אותם בדרך שלו. רובם לא עמדו בה וזה הבהיר לי דבר אחד דקה וחצי זה מה שיש לי ועם זה אני מנצחת. אף אחד לא יקטע אותי, אף אחד לא יעצור אותי, אני אסיים ב1:30 אתן ללב שלהם לדפוק כלכך חזק ב1:29 מהמחשבה שהנה מגיע הסיפוק לקטוע אותי לסתום לי את הפה רק שדקה וחצי זה כל מה שאני צריכה, תודה רבה. - @yuval_raphael