זה רגעים שאי אפשר להסביר במילים... כשהאזעקות התחילו היום, הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לרוץ לחבק את הילדים שלי חזק, כאילו החיבוק שלי יכול להגן עליהם מכל העולם. הרגשתי את הגוף הקטן שלהם רועד בפחד, והלב שלי נשבר לחתיכות כי גם אני מפחדת... אבל אני חייבת להיות חזקה בשבילם. ובתוך כל הפחד הזה, קרה נס גדול – אף יהודי לא נפגע מהמתקפה. זה לא מובן מאליו, והלב מלא בהכרת תודה על כל רגע שאנחנו כאן, ביחד, נושמים. התקופה הזאת בלתי נסבלת. רק אלוהים יודע כמה כוחות היא לוקחת מאיתנו. אחרי השנה הזו שעברנו, עם כל מה שהיה בעזה, עם החטופים שכל כך חסרים לנו, ועכשיו, ממש לפני ראש השנה, שוב אנחנו נדרשים להתמודד עם פחדים שלא מגיעים לאף ילד בעולם. אבל בתוך כל הקושי הזה, אני נאחזת בתקווה – תקווה לימים טובים יותר, תקווה שהגאולה קרובה, שהמשיח יגיע ויגאל אותנו מהכאב הזה. הילדים שלנו יזכרו את הרגעים האלו. הם יזכרו את החיבוקים שלנו בזמן שהם רועדים מפחד. והם יזכרו שאנחנו תמיד כאן עבורם, למרות שגם אנחנו פוחדים. אני מתפללת מעומק ליבי, בעזרת השם, שיבואו ימים שקטים, ימים שהילדים שלנו יגדלו בלי לדעת פחד, רק עם חיוכים ושמחה בלב. אני יודעת שימים טובים יותר יגיעו. ובינתיים, אנחנו כאן, מחזיקים אחד את השני, מקווים ומתפללים. מי ייתן ונראה רק טוב, ושנזכה כולנו לשנה של ריפוי, אהבה וביטחון. - @stavkatzin