@eyalnahumgroup: אחים ואחיות יקרים, אני כותב את הדברים האלה מתוך כאב אמיתי. כאב של יהודי שאוהב את עם ישראל. כאב של אדם שחי היום בתאילנד ורואה דברים שלא האמין שיראה בין אחים. אני מסתכל לשמיים וחושב לעצמי – מה אבא שבשמיים חושב כשהוא רואה את מה שקורה בינינו? מה הוא חושב כשהוא רואה יהודי נגד יהודי? מה הוא חושב כשהוא רואה אחים שמנסים להפיל אחד את השני בגלל כסף, נדל”ן, עסקאות ואינטרסים? אנחנו רבים על דברים שיישארו כאן, בעולם הזה, בזמן שהנשמה שלנו תעלה למעלה עם דבר אחד בלבד – המעשים שעשינו. העולם הזה הוא פרוזדור. הכסף נשאר כאן. הנדל”ן נשאר כאן. המכוניות נשארות כאן. החשבונות נשארים כאן. רק הלב שהיינו לבני אדם יעלה איתנו. אני חי בתאילנד, וכואב לי לומר את זה, אבל בשנים האחרונות אני רואה יותר מדי מקרים של יהודים שפוגעים ביהודים. אנשים שמלשינים אחד על השני. אנשים שמנסים לחסום פרנסה של אחרים. אנשים שמוכנים לפגוע במשפחה שלמה בשביל עסקה או אינטרס רגעי. ואני שואל את עצמי – האם לזה התכוונו אבותינו כשמסרו את נפשם כדי שנישאר עם אחד? האם בשביל זה עברנו גלות? האם בשביל זה שרדנו את כל מה שעברנו כעם? לפעמים זה מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה, תקופות שבהן יהודים מסרו יהודים אחרים, ושילמנו על זה מחיר כבד מאוד. אבל התורה הקדושה מלמדת אותנו דרך אחרת. בליל יציאת מצרים, ברגע המכונן ביותר של העם היהודי, נאמר: “וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ”. תחשבו על הפסוק הזה. מיליוני מצרים. צעקות. מכות. כאוס בכל הארץ. אבל הכלבים שתקו. הם לא נבחו. הם לא הסגירו. הם לא הלשינו. הם לא הפריעו. הם שמרו על עם ישראל. ועל זה הקב”ה זכר להם טובה לנצח. חז”ל מלמדים אותנו שהקב”ה אינו מקפח שכר של שום בריה. אפילו לכלב ששתק נתן שכר. אפילו לכלב שהראה נאמנות נתן כבוד בתורה. תחשבו כמה עצום המסר הזה. אם הקב”ה זוכר טובה לכלב על כך שלא הלשין, מה הוא חושב על אדם שמלשין על אחיו? אם כלב ידע לשתוק, איך יכול להיות שיהודי לא יודע? אם כלב ידע נאמנות, איך יכול להיות שאדם שוכח אותה? וזה מזכיר לי סיפור עצום עם מוסר השכל שכולנו צריכים לקחת לחיים. מסופר על מלך שהיה לו משרת נאמן במשך עשרים וחמש שנים. עשרים וחמש שנים של מסירות. עשרים וחמש שנים של אמונה. עשרים וחמש שנים שבהן אותו אדם היה מוכן לשכב על הגדר בשביל המלך. יום אחד טעה. טעות אחת. והמלך, מתוך כעס, גזר עליו גזר דין מוות. הוא החליט לזרוק אותו לכלוב של כלב אכזרי ורעב. לפני הביצוע ביקש המשרת בקשה אחת. “מלכי, תן לי עשרה ימים בלבד.” המלך הסכים. במשך עשרת הימים הללו ישב המשרת עם הכלב. האכיל אותו. טיפל בו. דאג לו. ליטף אותו. נתן לו אהבה. הגיע יום גזר הדין. המלך ישב לראות את ההוצאה להורג. הכניסו את המשרת לכלוב. המלך צעק: “תאכל אותו!” הכלב לא זז. המלך חזר על הפקודה. הכלב לא זז. שוב. ושוב. ושוב. הכלב סירב. המלך היה בהלם. הוא פנה למשרת ושאל: “מה עשית לו?” ענה המשרת: “מלכי, אני טיפלתי בכלב שלך עשרה ימים בלבד והוא כבר לא מוכן לפגוע בי. לך נתתי עשרים וחמש שנים של נאמנות, וברגע אחד שכחת את כל מה שעשיתי בשבילך.” איזה מוסר השכל עצום. אפילו כלב יודע להכיר טובה. אפילו כלב יודע נאמנות. אפילו כלב לא פוגע במי שעשה לו טוב. אבל לפעמים בני אדם שוכחים. שוכחים מי עזר להם. שוכחים מי עמד לצדם. שוכחים מי פתח להם דלת. שוכחים מי נתן להם יד. התורה אומרת: “ואהבת לרעך כמוך.” רבי עקיבא אמר: “זה כלל גדול בתורה.” לא תפיל את אחיך. לא תשמח בנפילתו. לא תחפש איך להזיק לו. לא תחפש איך להרוויח על חשבונו. הקב”ה לא מחפש מי ניצח בעסקה. הוא מחפש מי נשאר בן אדם. הוא מחפש מי שמר על אחיו. הוא מחפש מי בחר ברחמים במקום בנקמה. מי בחר באחדות במקום בפירוד. מי בחר באהבה במקום בשנאה. דווקא עכשיו, בתקופה שבה עם ישראל מתמודד עם כל כך הרבה אתגרים, אנחנו חייבים לזכור דבר אחד: אף אחד לא ינצח אם נהרוס אחד את השני. אף אחד לא ירוויח אם נפגע אחד בשני. אבל כולנו נרוויח אם נשמור אחד על השני. הקב”ה אוהב אחדות. הקב”ה אוהב שלום. הקב”ה אוהב לראות את ילדיו מחובקים יחד. לכן אני פונה מכאן לכל יהודי, בארץ, בתאילנד ובכל מקום בעולם: לפני שאתה פוגע באדם אחר – תעצור. לפני שאתה מלשין – תחשוב. לפני שאתה מנסה להפיל מישהו – תזכור. תזכור את הכלבים של יציאת מצרים. תזכור את המשרת והכלב. תזכור שהעולם הזה זמני. ותזכור שהדבר היחיד שנשאר לנצח הוא הדרך שבה התייחסנו לבני אדם. שנזכה להיות מאוחדים. שנזכה לאהבת ישראל אמיתית. שנזכה לראות אחד את הטוב של השני. ושאבא שבשמיים יסתכל עלינו בגאווה ויגיד: “הנה הילדים שלי, סוף סוף אוהבים אחד את השני.” ❤️🇮🇱🙏💕💕🇹🇭🇹🇭#אמונה_וביטחון תאילנד קוסמוי בנגקוק אהבת חינם למלשינים אין תקווה אמן. 🙏🇮🇱❤️

האיש שלכם בסין ותאילנד💖

Open In TikTok:

Region: TH

Wednesday 24 June 2026 05:43:07 GMT