⁨ ⁨ זה לא באמת פוסט על גל רובין. כי היא לא האשמה. זה אנחנו האשמים. זה פוסט בעיקר עלינו כחברה ומה לעזאזל פגום פה כל כך. ואני יודעת שהסרטון הזה הולך לעצבן חלק מכם. אני יודעת שיהיו פה אנשים שיקפצו מיד להגן, יכעסו או ינסו לתקוף. וזה בסדר, כי הניתוח הזה שעשיתי נוגע בדיוק בעצב החשוף של המניפולציה הרגשית שכולנו שותפים לה. בסרטון הזה אני מפרקת את מה שכולכם ראיתם באח הגדול אבל מסרבים להבין: הריקוד האינסופי של גל בין שלושה תפקידים: הקורבן, המושיע והפוגע. תסתכלו על הדינמיקה שלה: היא מתחילה בקורבנות מוחלטת ("אכלו לי, שתו לי, כולם נגדי, כולם מקנאים בי כי אני מדהימה"). כשהיא משיגה את הרחמים שלכם, היא עוברת לתפקיד המושיעה עם ה"לב המוזהב" שמכינה חלות ולבלבולים לכולם וברגע שהכוח והביטחון חוזרים אליה? המסכה נושרת והיא הופכת לפוגעת, עוקצת, מקטינה, דוקרת בדיוק בנקודות הרגישות, ורומסת את מי שסביבה. וכשאנשים נפגעים ומגיבים לה? היא מיד חוזרת לבכות ולהיות הקורבן. וחוזר חלילה. היא משתמשת בדחפים הכי יצריים ונמוכים כדי לנהל אנשים, וכדי לשאוב כוח שלילי ומניפולטיבי. אבל האמת היא שגל היא לא הסיפור פה. התבנית הזו צריכה להפחיד אתכם, כי היא בדיוק אותה תבנית גם של המנהיגים שמובילים אותנו כאן, בחיים האמיתיים. תסתכלו סביבכם: אותם מנהיגים שבוכים ש"רודפים אותם" (קורבן), שמבטיחים שרק הם יצילו אתכם מהאויבים (מושיע), וברגע שהם על הכיסא הם מסיתים ומפלגים.⁩ גל היא רק המיקרוקוסמוס. ומה זה אומר עלינו, הקהל שמסמס ומעריץ את זה? זה מראה כמה החברה שלנו פגומה מיסודה. העובדה שכל כך הרבה אנשים במדינה הזו נוהים אחרי דפוס כזה, מראה שאיבדנו את הרגישות, ההרמוניה, האינטליגנציה וחוכמת החיים שלנו. אנחנו חברה פצועה, קורבנית בעצמה, שקונה דמעות תנין ומכתירה בריונות ואגרסיביות תחת התירוץ של "אותנטיות". הפכנו לחברה שבה מי שצועק, מתקרבן ומקטין אחרים כל הזמן- הוא זה שמנצח ומקבל את המיליון, או את השלטון. הגיע הזמן להפסיק להיות הכלים במשחק הרגשי שלהם. תפתחו כבר את העיניים.⁩ - @danellemor